בין אדם לתרבות; תשוקה אבודה

 

 

"יש דבר אחד חיוני למדע אף יותר מאשר שיטות אינטיליגנטיות; וזוהי, התשוקה הכנה למצוא את האמת, תהיה אשר תהיה."

(צ'ארלס סנדרס פירס)

 

הופעתה של דורית הוציאה אותי מעט משיווי משקל. אולי אף הייתי בהלם קל. לא לה ציפיתי. בדרך כלל, כאשר אני מנהל שיחות טלפון ראשונות עם מטופלים פוטנציאלים, שפונים אליי מיזמתם, אני מנסה גם לדמות לעצמי את מראם באופן כללי ואולי אף ספציפי משהו. אני מאזין בהקשבה מכוונת לקולם, לשינויים בעצמות ואינטונציות קוליות ולניואנסים רבים של מידע, שאיני חושב שניתן ממש לפרטם מילולית, לפחות לא בקלות. את דורית דמיינתי לי כאישה עם מראה נערי או אפילו צעיר מכך, ילדותי. דמיינתי אותה כלא מושכת, לא מטופחת ואפילו מוזנחת משהו, ממש א-מינית. דמיינתי אותה נמוכה, שיער כהה קצר ודהוי. דמיינתי אותה א-אישה. לקחתי לי מספר דקות לפני הפגישה להתארגן נפשית, כפי שאני נוהג לעשות לפני כל מפגש עם מטופלים.

   הבטתי אל החצר המוריקה שמעבר לחלון הגדול של משרדי. בהיתי לתוך הנוף תוך שימת לב לכך שאני חסר אנרגיה למדי. זוהי הרגשה ממש לא נעימה עבורי. מאחר שידעתי שאין מדובר בעייפות חיפשתי סיבה טובה יותר לתחושת הלֵאות הזו. שמתי לב שאיני מתרגש ושלא התפתחה אצלי ציפייה למפגש עם דורית, זאת בניגוד להרגלי. בדרך כלל אני ממש מגויס לקראת מפגש חדש עם מטופלים. סקרנותי גואה ואני מצפה לכך בקוצר רוח. אני יכול לומר שאני ממש מתרגש ורוצה לפגוש את האדם החדש שפנה אליי, זה שיוביל אותנו להרפתקה חדשה, הרפתקת חיים משותפת. המפגש הטיפולי אולי דומה במשהו למציאת קרוב משפחה אבוד, שכמהתי לפוגשו מאז היעלמו. כל היכרות חדשה שכזו עם מטופל/ת היא מעין רומן המקפל בתוכו אפשרויות נסתרות לקרבה ושותפות רגשית הממלאות אותי חיות. כרגע, דקות ספורות לפני מפגשי עם דורית לא חשתי כך. אפילו גרוע מכך, הייתי חסר עניין וחסר כוחות. הצטערתי לרגע על שלא דחיתי את פנייתה אליי בתירוץ כלשהו. ספק החל לכרסם בי לגבי יכולתי להיות לה לעזר. למעשה, לא ידעתי כמעט דבר על הבעיה שבגינה היא פונה אליי מלבד אמירה כללית לגבי קשייה ביחסי מין עם בעלה. הדפיקה בדלת פטרה אותי מלהמשיך ולבהות בתוכי אל תוך הריק המשעמם שהתפתח שם. פתחתי את הדלת ברפיסות מה.

  דורית הייתה אחרת מאוד ממה שציפיתי. אישה במלוא מובן המילה. מטופחת ונאה ביותר ואף יותר מכך, מושכת באופן מידי. לאחר התעשתות קלה הבנתי שכנראה הבעיה שנעסוק בה לא פשוטה מעיקרה. היה לי גם ברור שאצטרך להתאמץ כדי שתשומת לבי לא תוסב לנשיותה אלא לנפשה, אחרת באמת לא אוכל לעזור לה. ידעתי שזוהי משימה לא קלה לנוכח העצמות שקרנו ממנה. דורית הייתה במצוקה שבפשטות הגדירה אותה כחוסר חשק לקיים יחסי מין עם בעלה. היא דאגה להבהיר שוב ושוב שהוא דווקא חתיך, מטופח, מתחשב, אוהב, עוזר עם הילדים. היא אפילו מרגישה את אהבתה הרבה אליו כאשר היא מביטה בו מהצד משתעשע עם בתם, או כאשר היא חושבת עליו במשך היום, ואפילו עכשיו כשהיא מתארת לי אותו. "משהו לא בסדר אתי" היא אומרת, "אין לי חשק למין והוא מאוד רוצה". קשה היה שלא לחוש בצערה וכאבה הכן שהזכירו לי את אמירתה של אנה לואיז סטרונג:

"ההתאהבות היא דבר קל, אפילו להישאר מאוהב לא קשה; הבדידות האנושית היא סיבה מספיקה. אבל מציאת חבר שבמחיצתו אדם הופך בעקביות למה שהוא רוצה להיות היא מסע קשה."

 

   צערה של דורית חיבר אותי מיד לתופעה מרכזית בשיח הפסיכולוגי-סקסולוגי-סוציולוגי של השנים האחרונות; תשוקה מינית ירודה בקרב נשים (low sexual desire). זוהי מצוקה שאני ומטפלים אחרים נתקלים בה רבות. אין היא פרטנית כלל ועיקר אלא זוגית בעיקרה. מצוקה זו מתקיימת במרחב היחסים בין דורית לבן זוגה, מצוקתה לא פחותה מזו של בן זוגה. היעדר תשוקתה מעצים את קיום תשוקתו הלא מסופקת של בן זוגה. הייתכן שכך נעלמה לה התשוקה מחייה של דורית, תשוקה שכל כך הייתה קיימת בהווייתה היום יומית רק שנים מספר קודם לכן, טרום נישואיה, ואפילו נמשכה זמן מה לתוך נישואיה?

   דורית, כפי שהבחנתי, אינה סובלת מדיכאון כלשהו, קל או קשה. היא אינה סובלת כלל בתפקודה היום יומי. היא אפילו מצליחה ליהנות מן הקריירה המתפתחת שלה, ממגוון הפעילויות בהן היא עוסקת וממשפחתה. גם מיניותה מקרינה מתוכה. כך שהיא לא נעדרת תשוקה רבתי להיבטים שונים של החיים, אלא תשוקה מינית לשותפה לנישואין.

  תמונה זו של דורית בחייה גרמה לי לחשוש שמבחינה פסיכולוגית עשוי להיות כאן מבוי סתום בניסיון להבין, להסביר ולפתור את בעיית היעדר תשוקתה המינית לבן זוגה. חשש זה מתעורר אצלי בכל עת שפונה אליי האדם עם רצון עז עד כדי מצוקה, ליישב קונפליקט מהותי; בין הנאמר לאדם הפרטי לגבי מה עליו לרצות, לחשוק, לשאוף, לבין מה שהאדם אכן רוצה, חושק ומשתוקק אליו. איני מתכוון כאן לשאלה פילוסופית עמוקה ורחבה אלא יותר למחשבה שהמפתח למצוקה שכזו נמצא לא בדיון הפסיכולוגי התוך-אישי אלא בדיון רחב הרבה יותר. דיון במתח בין ערכי מוסר ותרבות לבין הביולוגיה והאבולוציה של התשוקה האישית. בין מסגרות תרבותיות כגון זוגיות ומשפחה לבין היבטים ביולוגיים (דחפים) של משיכה, מגבלות ביולוגיות של תהליך הביטואציה (התרגלות) נורמלית המפחיתה באופן טבעי את התשוקה למה שנחשפים אליו הרבה, ומהות מושג התשוקה.

  נראה שמאז ומתמיד מנסה החברה/התרבות/המוסר/הדת (לבחירתכם) להתערב בהתנהגות האנושית עד כדי אילוף הטבע האנושי. זאת, כאשר הטבע האנושי במהותו מושפע עמוקות מן הביולוגיה של הדחף, שעדיין אינה נהירה לנו מספיק. אין חדש בדיון זה לגבי המתח תרבות-דחפים, כפי שטען פרויד לפני יותר ממאה שנים בדברו רבות על הנוירוזה של התשוקה, או אולי נכון יהיה לומר; התוצאות הנוירוטיות של דיכוי התשוקה. אולי ברור יהיה יותר אם אומר כי ייתכן שהדיון כאן הוא בין המושג "תאווה" (lust), שהוא ביטוי לדחף הביולוגי-פרימיטיבי לבין המושג, הנשגב תרבותית, "תשוקה" (passion / desire). מושג נשגב משום, שייתכן שהמושג "תשוקה" מרחיק אותנו מחוויית הסיפוק התאוותי-ביולוגי – אולטימטיבי אל חוויית הסיפוק התשוקתי המתורבת. ואם התשוקה מתורבתת, אזי היא בעצם אמורה להיות גם נשלטת או אולי תסכימו שאקרא לתשוקה התרבותית הזו: "הפנטזיה של השליטה בתאווה".

  נכון שמעבר זה מתאווה לתשוקה מעביר אותנו לדיון "נעלה" יותר מבחינה מוסרית. דיון כזה מחייב אותנו לתת דעתנו להיבטים של קיום חברתי-תרבותי המתייחס למסגרות וארגונים שיצר לו האדם כדי לשמר את פני החברה. לצורך שימור זה, אנו כחברה מוכנים לשלם במחיר היקר מאד של אבדן תשוקת האדם הפרטני. כך שלא מדובר רק באבדן תאוותו של האדם. אובדן תאווה שבאה לידי ביטוי בצורך העז לסיפוק צרכים בסיסיים (דחפים), אלא באבדן מקיף ביותר. כשהחברה מדכאת את תאוותו של האדם היא דורשת מן הפרט לעדן את תאוותו ולהמיר אותה ל"תשוקה" שהיא כנראה יותר שכלתנית, הגיונית, מוסרית. בהמרה זו כנראה מתרחש אבדן "אנרגיה" משמעותי עד כדי כך שלא רק שהתאווה מדוכאת אלא נגזרתה המוסרית; התשוקה, מדוכאת גם היא. אולי יכולנו לדעת זאת מראש. הרי מעצם התייחסותי לתשוקה כמושג פנטזיוני משהו, אזי ככזו, התשוקה  כמעט בלתי ניתנת להשגה כמו רוב הדברים הדמיוניים. כלומר, אם היא ביטוי מיידי מעודן לדחף אז היא קיימת אבל לא ניתן ליצור אותה רק בגלל רצון.

  אנו כחברה מסודרת, מוכנים לשלם בסבלו של הפרט. סבל, שנוצר מקשייו של הפרט להתמודד עם הפער ההולך וגדל בין תאוותו לתשוקתו.

אנו כחברה מסודרת, מוכנים לשלם בסבלה של דורית.

 

  לא בכדי פנתה דורית אליי, הפסיכולוג המומחה, לעזרה. דורית פעלה בהתאם לסוציאליזציה שעברה לגבי מהות הפסיכולוגיה. סמוך להיווסדה כדיסיפלינה, התגייסה הפסיכולוגיה לשירות "התרבות האנושית המערבית הנאורה". תרבות המשפחה הגרעינית, תרבות הארגונים החברתיים, תרבות הנישואין המתהווים באהבה, תשוקה ואושר עד כלות הימים.

למעשה, מאז החלו להתגלות בקעים וקשיים בקיומו של הארגון המשפחתי הנקרא נישואין, קשיים שהתבטאו למשל בעלייה בשכיחות הגירושין, מנסה הפסיכולוגיה למצוא פתרונות יצירתיים לשימור המסגרת הזו. הפסיכולוגיה פיתחה פתרונות בצורה של סדנאות ו"טיפול נפשי" לשיפור התקשורת בין בני הזוג, העמקת האינטימיות הזוגית, כמו גם גיוון ושיפור הרומנטיקה וחיי המין של בני הזוג. מעניין שדווקא עובדים סוציאליים הם אלו שעסקו, לפני פסיכולוגים, בטיפול בבעיות הזוגיות. ייתכן שבכך יש ביטוי ראוי יותר למקור המצוקה הזו מאחר שעיסוקם נוגע בבעיות סוציאליות (חברתיות). עם זאת, לצערם של העוסקים בתחום הטיפול הזוגי, פתרונות יצירתיים אלה ודומים להם לא נחלו הצלחה מרובה בהחייאתה של התשוקה בנישואין או זוגיות, במיוחד לא בנישואין שנמשכים כבר מספר שנים.

  להפוגה מנטלית, השתעשעתי לי עם דבריו של יוּם (Hume) שטען, שתבונה היא, וצריך שתהיה, עבד לתשוקות. בהשתעשעותי אני אולי מוציא את דבריו מהקשרם אך בכל זאת תהיתי מה הוא היה אומר על ניסיונות "ריפוי" פסיכולוגיים של "חולי" כמו בנישואין. חולי הקשור למבנה חברתי ואף נובע ממנו.

  באופן שאינו מוזר לי כלל, כאשר אני נסחף לתוך עולמו המופלא של הדיאלוג הטיפולי, עולים בי גם זיכרונות ומחשבות על חוויותיי האישיות. למעשה, אני מוצא את עצמי עורך דיאלוג עם עצמי. לעתים קרובות אני מגלה לפתע ניתוק מסוים מהווייתי. ניתוק, שיכול אני לגשר עליו באמצעות השיח המודע. בתוך כך, שמתי לב שבתקופה האחרונה התנהלותי סגפנית משהו. מין מצב מנטלי חסר עניין מיוחד. לב לא רוטט, התרגשות פנימית כמעט לא מורגשת, כך שרוב הדברים מתרחשים אצלי כאילו "סתם". מעין חוסר אכפתיות למה שקורה, אבל לא אפתיות מוחלטת, למזלי. התנהלות, שניתן לתארה גם כרגועה ואולי אפילו שלווה משהו. לכאורה, זאת עשויה להיות הרגשה רצויה ונעימה, שאפילו קורטוב של שקט וביטחון מורגשים בה. אבל בכל זאת, ברקע אני שם לב לסוג של ריק לא נעים. האמת, קצת נבהלתי מעצמי. ההתעשתות חייבת להיות רציונלית ומידית, בוודאי אם ברצוני לעשות את עבודתי. לכן ניסיתי לשחזר את שלבי ההשתלטות של חוויית הסתם הזו עליי. האם נפשי סערה בסערה רגשית או מנטלית? קשה לי לקרוא לתחושתי "סערה". זו חוויה כללית ריקנית, שממקדת את תשומת לבי ל"כלום", מוזר משהו.

  פשפשתי בזיכרוני כדי למקם את התפתחות הריקנות הזו.

שני אירועים בולטים עלו בזיכרוני. האחד, אירוע מסעיר שהתרחש לפני מספר חודשים. אירוע שגרם לי לשיאי התרגשות. היה זה מפגשי עם מיכאלה. ממבט ראשון וחטוף במפגשנו האקראי, בכנס מקצועי על שיטות מתקדמות באבחון הפרעות נפשיות, חשתי בהתעוררות סקרנותי כלפיה. אני מודה שסקרנותי הייתה במרחב של גבר-אישה ולא על בסיס מקצועי, מה שגורם לי להביט באופן ריאליסטי ומבודח משהו על נטייתו של מוחנו להיות מכוונן לעניינים בין אישיים כמעט בכל מצב. גם כשלכאורה אנו עסוקים בעניינים שברומו של עולם.

  מיד עם התעוררות סקרנותי לגבי מיכאלה רציתי כמובן להתבודד יחד עמה מן ההמון. לשוחח, לגעת, להיות קרוב מבלי שהאחרים יפריעו. מה שחשוב לדיוננו הוא, שמיד רציתי ו"ידעתי" שאני רוצה, מיד השתוקקתי ו"ידעתי" שאני משתוקק. לא שהייתי מודע לעצמי כל כך אז. מוחי הרי היה עסוק יותר במציאת הטקטיקה שתבודד אותנו מן ההמון האינטלקטואלי סביבנו. דבר הוביל לדבר ובשבועיים שלאחר הכנס הצלחנו סוף סוף להתבודד באופן קסום, מרוכז ומזוכך. הרצון היה ללא הפוגה. רצון לגעת, לראות, להריח, לטעום, לשמוע, להגיד, להיות. אבל ... פתאום זה נעלם. הרצון המופלא הזה, שמורגש כמו פרץ אדיר של אנרגיה ממוקדת. רצון... כמו נחשול מים אדיר הפורץ סכר איתן העומד בדרכו ומפריע לו לזרום בחופשיות ובעצמה מדהימה ומפריע לנחשול המים לקחת עמו כל שבב של פסולת מיותרת בנפתולי הערוץ. זרימה סוחפת, שתחדש את פני השטח, תהפוך את האדמה העשבה והמיובלת ותיצור רובד טרי ועשיר של מצע איכותי לצמיחה מחודשת. כך הרגשתי! ופתאום…סתם...כלום...אפס. ריק אנרגטי. לא נחשול ולא זרימה. קיום סתמי, לא מרגש, לא סקרני, לא כלום. נבהלתי. האם זהו האפטר-אפקט הביוכימי, הנחיתה שלאחר הטיסה, המוות שלאחר החיים?

מייד חשבתי לעצמי שאני חייב לקחת הפוגה קצרה ממחשבות אלו אחרת אכנס לדיכאון.

  זכור לי המראה המרהיב של לובן עורה. מראה שהסעיר אותי, מראה שגרם לי להתרגשות פסיכו-פיזיולוגית ללא שליטה. לא הזמנתי תחושה זאת. לא הזמנתי את ההצפה הרגשית רוויית האדרנלין שגרמה ללבי לפעום בחזקה. לעיניי להתמקד בריכוז רב בכל קמט וקימור בגופה. לשפתיי להתהדק זו לזו מתוך התאפקות של תאוות הנשיקה המיוחלת והמדומיינת. לכפות ידיי לנוע בעצבנות מה מתוך הימנעות מהושטת יד ונגיעה בגופה המרהיב. למוחי להתמקד בכל רמז הזורם דרך מערכת החישה בחיפוש ממוקד אחר סמנים ביולוגיים הקורנים ממנה. ועכשיו, כלום...ריק. לא מרגיש כמעט דבר. את יופייה אני רואה איך איני צריך/רוצה לגעת.

  אמרתי ששני אירועים זכורים לי. השני לכאורה כלל לא קשור. הוא מתחום עיסוקי המקצועי. בערך באותו זמן נאמר לי סופית שקידום שייחלתי לו ואפילו הובטח לי לא ימומש. לא שייגרע דבר ממעמדי, אלא יחול עיכוב מסוים בקידומי מסיבות הקשורות למהלכים מקצועיים. זו לא הייתה הפתעה מוחלטת מפני שידעתי ש"החלונות הגבוהים" לא לגמרי מרוצים מתפקודי. אני כמובן חש דיכוי. אמנם, לא נפלו עליי השמים, אבל החוויה לא ממש מלבבת. זכור לי אותו ריק שליווה אותי ימים אחר כך. אני חושב שהייתי במצב הזה עד הכנס שבו פגשתי את מיכאלה.

להזכירכם, אלו שני האירועים שנזכרתי בהם בחיפושי אחר התשוקה האבודה.

  מאחר שאיני מסתפק בתחושות ובוודאי שאיני אוהב להרגיש חסר שליטה החלטתי לחקור בעניין. גיליתי שתשוקה היא תופעה פסיכו-פיזיולוגית מרתקת. בעצם זו התרגשות עצומה. התרגשות כאילו עצמאית בהתהוותה ולא דורשת כלל גירוי שיעוררה. ההתרגשות קיימת כל הזמן כאילו היא נשמת החיים עצמם. מוזר הוא שמדברים על אנשים חסרי תשוקה. אפילו דיכאון מוגדר על ידי רבים כהיעדרה של התשוקה. אבל כיצד אנרגיית התשוקה יכולה להיעדר מגוף חי? ניתן לתפוס תשוקה כאנרגיה, שהרי בהופעתה הגרנדיוזית היא מכוונת את התנהגותנו ומספקת לנו כוחות נפש וגוף אדירים. אני יודע שבעת תשוקתי אני יכול לעשות המון ללא התאמצות מנטלית וגופנית. לנוכח תשוקתי אני לוקח סיכונים שלא הייתי מעז לקחת בעת שלווה. לנוכח תשוקתי אני יוזם ולוקח אחריות, לעתים הרבה מעבר לכוחותיי המוכרים לי – ויהיה מה שיהיה. תשוקה, בחוויה שלי, מובילה להעזה. מחשבות אלו מחזירות אותי לאמירתו ללא עת של הגל (Hegel) ששום דבר "אדיר" לא הושג מעולם ללא תשוקה.

 אבל מנגד ישנם גם מצבים בהם אני חש בהיעדרה של התשוקה. בהיעדרה אני מרגיש חסר אנרגיה, מדוכא, חסר עניין, חסר ריכוז, חסר רצון, חסר, חסר, חסר. כמעט ריק קיומי כך שלא אכפת לי כלל אם אני קיים. במצב זה מתנהל אני בעולם ללא חיבור למה שקורה. מוזר הדבר, שהרי אנרגיית התשוקה קיימת במוחי ובגופי ואינה מתפוגגת לה דרך נקבוביות ההזעה. אז היכן שוכנת לה התשוקה בזמן שאני חש בהיעדרה? בוודאי שהיא עדיין בתוכי. הייתכן שתחושת הדיכאון שנחווית כהיעדר תשוקה אינה באמת נעדרת תשוקה? הייתכן שבדיכאון יש גם ביטוי לתשוקה??? אני יודע שדיכאון מבזבז אנרגיה. הרי כשאנו נתקלים בדיכאון ותוצאותיו, אצלנו ואצל אחרים, אנו מנידים ראש ברחמים ואומרים משהו כגון "איזה בזבוז". הרי כדי לבזבז אנרגיה צריך שהיא תתקיים קודם כול. אני יודע שכשאנו בדיכאון אנו משקיעים הרבה מאוד אנרגיה במחשבות פסימיות, בביקורת עצמית, בעצבנות, בסגפנות, בכאב ובייאוש. כנראה זאת אותה אנרגיה תשוקתית אשר מופנית לה מסיבות שונות לכיוון השלילי הזה, בניגוד לכיוון חיובי כפי שבוודאי היינו רוצים.

  תשוקתי מרגיזה אותי מפני שהיא מחייבת וממכרת. לרוב תשוקתי דוחפת-מחייבת אותי לפעול בכיוון מספק. עם זאת, תשוקתי היא כללית. לוּ לפחות הייתה מרוכזת בתחום אחד –       נשים או עבודה או כל דבר ראוי אחר. אבל לא, אם אני מרשה לעצמי לחוות את התשוקה במלואה אני מגלה שהיא לא תלוית גירוי, לא תלוית מצב סביבתי כלשהו, ואפילו לא תלוית מצב רוח. התשוקה מופיעה בכל מיני הקשרים עד שנראה לי לפעמים שאינה תואמת את אישיותי כפי שאני מכיר אותה. תשוקתי מכניסה אותי לתזזית של עשייה, יצירה; תשוקת חיים. אני חש שעליי להשתלט עלייה פן אעשה דבר שטות או אאבד את עשתונותיי חלילה. עליי לפעול במתינות, להרגיע את עצמי. אני חושש שלעתים קרובות מדי עליי אפילו לדכא את עצמי, את תשוקתי. כך אשאר שפוי. כך אשאר ממוקד. כנראה שכך אהיה "מדוכא" מספיק כדי להיחשב אדם/אזרח התורם בשותפות לחברה. השאלה היא; האם כך אהיה מאושר???

  איני מבלבל סתם כך את התשוקה המינית עם התשוקה בחיים. האחת נגזרת מהשנייה ובעצם לא ניתן להפריד ביניהן כלל. מצב כמו זה של דורית גורם לעתים קרובות לזוגות באמצע החיים לבחור בדבר מה אחר, כאשר הם מגלים שתשוקתם המרגשת זה לזו מיצתה עצמה בשלב יחסית מוקדם לאורך חייהם המשותפים. הם בוחרים ערוצי תשוקה חדשים, אפילו משותפים כדי לחדש את תשוקתם זה לזו. הם יכולים למשל להיכנס לפרויקט כלשהו של מעבר דירה, עסק משותף, תחביב משותף או שינוי משמעותי אחר, ולעתים דרמתי. דבר מה שהשתוקקו לו ממילא והנה ההזדמנות לגייסו לשם חידוש התשוקה ההדדית. אם רק תהיה השראה או זליגה מן ההתרגשות שבמימוש התשוקה לדירה חדשה, שתגייסם כלכלית ואחרת לפעילות מאומצת משותפת, להתרגשות זו מזה, אזי "הזוגיות הצליחה". האם דורית שמתלוננת על היעדרה של התשוקה המינית (או אולי התאווה) לבן זוגה תהיה מוכנה לנסות החלפת משמעויות במסגרת נישואיה? האם זה באמת יכול לעבוד? אם נחזור לרגע להנחה לגבי הדחפים הביולוגיים, אז אולי ניאלץ להכיר בכך שסיפוק של דחף אחד אינו מספק דחף אחר ומאחר שהתשוקה היא עידון כלשהו של הדחפים, גם היא כנראה פועלת על פי אותו העיקרון של אי-המרה. סיפוק מיני אינו מספק את הרעב הדִחפי (הנובע מדחף) או כל צורך אחר, אינטלקטואלי למשל, וכך גם בכיוון ההפוך. הצלחתי המקצועית אינה מספקת את תשוקתי לכל דבר אחר. למען האמת, היא אפילו מעוררת עוד יותר את תשוקתי לכול. אפילו "לעשות את הדבר הנכון" חברתית-תרבותית. כך שלהיות אדם מוסרי, הגון וקונפורמיסט, אהוב ונערץ על ידי כולם, אינו מספק את תשוקותינו-תאוותינו. מכאן שהציווי התרבותי לדיכוי התשוקה לא יכול לספק את אותה התשוקה שהציווי מדכא. איננו יכולים להיות עבדים לתשוקותינו, אך גם לא ניתן לספק תשוקותינו באמצעות רציונל, רעיון מוסרי, או מבנה חברתי. עיקרון זה כנראה מזין את מרחב המתח בין הביולוגיה הדוחפת לתשוקה-תאווה מרגשת, לבין התרבות המכתיבה מהי התשוקה הראויה, נכונה, צודקת, חשובה. אז שיהיה בהצלחה במסע לחיפוש התשוקה

 

 

הערה חשובה: כל קשר בין הדמויות במאמר זה (אני, דורית ומיכאלה) לבין מציאות ספציפית כלשהי הוא מקרי בהחלט! אם כי, אני משוכנע שהדמויות כאן יהיו רלבנטיות באופן אישי לקוראים רבים.