על קורבן התשוקה

 

 

 

 

(דוד סגל וטל מלמד)

 

המאמר עוסק בדילמה של הקרבת התשוקה במסגרת זוגיות בנישואין באמצעות דיאלוג תרפויטי המתקיים בין מטפל ומטופל סביב מצוקה אישית המתקיימת במרחב חברתי-תרבותי.

 

 

 

יומי היה גדוש באירועים מסעירים בתחום עבודתי. התנהלותו של הבוקר, טרום הליכתי לעבודתי בקליניקה, לא רמזה על הצפוי לי באותו יום. מזג אויר אביבי לחלוטין נשקף מחלוני הצופה לתוך גיא מיוער בגווני ירוק, חום וצהוב האופייניים כל כך לארצנו.

כבר בפתיחת יומי, כניסתה של [1]שולי, מטופלת מתמידה, הייתה דרמטית ויוצאת דופן לה. היא נראתה באי שקט בולט ומציק. "איני יכולה יותר לשאת זאת" אמרה ולא יספה. השתיקה שבאה מייד אחרי משפט פתיחה זה יצרה אווירה רווית מתח. המתנתי מספר דקות עד שהתעשתה והמשיכה לדבר. "אני מרגישה כמו מת מהלך" אמרה ושוב שתקה. השתיקה הארוכה אפשרה לי לבחון את שולי, ולהרהר בפער העצום בהופעתה מאז פגישתנו האחרונה לפני שבועיים טרום יציאתה לחופשה משפחתית. זכורה לי השיחה הטעונה טרום נסיעה הזו. תזמונה של החופשה לא היה מקרי. שולי ובעלה היו בעיצומה של תקופה סוערת בזוגיותם. סוערת אך שקטה, שקטה אך סוערת. לאחר 13 שנות נישואין ושלושה ילדים הם מצאו את עצמם על שירטון קפוא ביותר שהלך והתרחב והתעמק בלב הים הגועש של חייהם. למרות שגילו שאינם לבד על שירטון זה והם חולקים אותו עם רבים ממכריהם החווים חוויה דומה של משבר, לא הקלה אי-הבדידות על חוויתם הסובייקטיבית. הם לא מצאו מזור בידיעה שהקולקטיב התרבותי ה"סובל" כמוהם מנסה להתמודד עם סבלו ע"י שימוש בתמיכה חברתית מכל סוג.

עודדתי את שולי להמשיך לעסוק באמירתה הדרמטית.

לאחר מספר רגעים הופר השקט בחדר. "קשה לי להגדיר זאת" אמרה. "אני ממש יכולה להרגיש  את הקרבת חיי על מזבח המשפחתיות האלוהית. צרכיי האישיים כאילו אינם רלבנטיים עוד ואין בהם הצדקה לסיפוק תשוקותיי. בוודאי לא תשוקות הנמצאות בקונפליקט עם ערכי המשפחה המפורסמים."

"זה אינו דבר חדש, אני יודעת." אמרה שולי. "אין בכך שום גילוי מסעיר. אבל אני חווה זאת כבר שנים על גופי המשתוקק ונפשי המשתוקקת. אני נאלצת לוותר, ואפילו להיכנע לציווי החברתי של שלמות המשפחה. אני מוצאת עצמי תחת טרור במלוא מובן המילה, טרור הכופה עליי חיי ריק רגשי בכל מה שקשור באהבה זוגית תשוקתית."

שלוותי בהשראת הנוף הנשקף מחלון הקליניקה הופרה.

אוי... מייד הוצפתי בשאלות מטרידות באופן אסוציאטיבי. האם התשוקה היא פנטזיה? האם נישואין הם הקרבה? האם הפנטזיה על תשוקה בתוך נישואין מעידה על תמימות? האם איבוד התשוקה בנישואין היא כורח? האם הימצאות בתוך נישואין ללא תשוקה זו הקרבה?

שולי המשיכה ותארה ריק רגשי בהקשר של האיחוד האולטימטיבי בין אדם לחווה, בין גבר לאישה, שניים שנמשכים להיות אחד. ההימנעות מלחוש דבר זה, או אפילו לרצות בו ברמה פנטזיונית משאיר אותה בריק רגשי ממשי. האם ה"איחוד האולטימטיבי בין אדם לחווה" הוא פנטזיה אווילית, שאינה מחוברת למציאות התרבותית? האם ה"איחוד בין אדם לחווה" זוהי שאיפה אנושית, טבעית ורצויה? אם זו פנטזיה אווילית, האם אוויל כל מי שסובר שהיא טבעית? אם היא טבעית ורצויה, האם אוויל כל מי שמוותר עליה וחי בלעדיה?

"נכון שאני שלמה ומסופקת בהיבט המקצועי, ונכון שאני מסופקת בהיבט החברתי, ונכון שילדיי ממלאים אותי אושר המיוחד רק להם. אבל..., והאבל הוא גדול מאוד, אני מרגישה חסרה, דוממת, גוססת, ריקה עד כדי תחושת סתמיות שתוקפת אותי יום ביומו. כאילו (וזה קורה באמת) שאני קמה בבוקר עם האמירה...אז מה..., עוד יום סתמי ללא אהבה!"

דבריה החדים והכואבים של שולי נאמרו בשטף חסר הפסקות כאילו ארגנה את מחשבותיה אלו זה מכבר. כאילו התכוננה לאמירה זו למרות שאינה מודעת לכך. משמעותי כיצד אמירתה שנאמרה כה רבות מצד מטופלים באופנים שונים מצליחה כל פעם מחדש להיות ייחודית לאומר אותה. ולמרות שכבר אמרתי לשולי שאינה בודדה על הקרחון, חווית האובדן, הויתור, והכאב הסובייקטיביים שלה כמו גם של כל מטופל בעבר שאמר אמירה דומה, מצליחים לעורר אמפטיה ייחודית. מסתבר שהסבל השכיח אינו קולקטיבי גם אם הוא מתרחש אצל רבים באותו זמן. השכיחות הגבוהה של הסבל והקורבן הפרטני אינה מרחיקה את החוויה מן הסובייקטיביות. מסתבר שצרת רבים באמת אין בה נחמה לסבלו האוטנטי של היחיד. יש בכך משהו מטריד ביותר. מסתבר שאין אנו יכולים "לרפא" את היחיד מתחלואים תלויי תרבות באופן קבוצתי ללא שינוי התרבות ומערכת הערכים הנובעת ממנה. מסקנה זו מחד מחזקת את הצדקת קיומה של הפסיכותרפיה הפרטנית שכן אין ברירה אלא לטפל באופן פרטני בכל אחד הסובל סבל סובייקטיבי פרטני גם אם הוא חלק מקולקטיב גדול שסובל סבל דומה. מאידך, בטיפול פרטני יש משהו מן הסיזיפיות האין סופית שיכלה אולי להיפתר בקלות אילו פנינו לשינוי תפיסתי-תרבותי. מחשבות מן הסוג הזה אינן יוצאות דופן במפגשי בטיפול בסבל שבהקרבה האישית בשם שימור הקולקטיב. ואיך נוכל להתעלם מביטויי הסבל של הקרבת הקולקטיביות, בשם שימור האישי? בניגוד לאמירה של ד"ר תומס דולי..."הקדש חלק מחייך לאחרים. הקדשה זו לא תהיה הקרבה. זו תהיה חוויה ממריצה ומרגשת מאחר והיא מאמץ אינטנסיבי יישומי לקראת סוף משמעותי."

אמירתה האחרונה של שולי השאירה רושם כבד שהותיר את שנינו בשתיקה שקטה ועצובה. זו הייתה מן הפסקה דרמטית בגלל תוכנה של החוויה ועוצמתה של האמירה. עוצמה שנבעה מן הכנות והאותנטיות שבה. כאילו נגענו ב"אמת". נגיעה שאינה מותירה מקום לתנועה, לפיתרון כי אין בעיה – יש אקסיומה.

עם זאת, מוחי החל קודח באינטנסיביות למצוא פיתרון. זוהי מן תגובה "גברית" פרקטית של דחף לתקן. מתוך כך שאלתיה באם שוחחה על כך עם בעלה.

"השתגעת?" שאלה.

"אני לא רוצה לעורר מהומה. אני לא רוצה לפגוע בו. מה בדיוק יש לי לומר לו?! שאיני אוהבת אותו רומנטית?! שאני אוהבת אותו כמו חבר?! שאיני רוצה להפסיד את אבהותו לילדינו?! הרי כל מה שאומר יפגע!"

שולי אינה רוצה לעורר מהומה. מבחינה טיפולית נוצר כאן מעין פרדוכס חשבתי לעצמי; הרי יתכן ו"עניין רגשי" בצורת מהומה היה מהווה פתרון טיפולי לקרחון/שיממון/ריקנות/מוות רגשי. שהרי שולי ובן-זוגה משחקים במשחק הזוגיות בו שולטים "חוקי השקט". אין לעורר מהומות, וכפועל יוצא, אין לעורר מאומה. יפגע?! בטח יפגע!! גם אם לא תאמר מילה...יפגע!!! אבל אם תאמר, במקרה הטוב – תתעורר מהומה, ובמקרה הפחות טוב –  לא יתעורר מאומה וישמרו "חוקי השקט".

פחדיה של שולי הציפו אותה באופן מיידי. תפיסתה הקטסטרופאלית לגבי תגובתו, תגובת חבריהם, תגובת משפחותיהם, תגובת ילדיהם, היוותה מעצור חזק מאוד מפני כל אקט של חשיפה וכנות כלפי בן-זוגה מזה שנים כה רבות. מדבריה התברר מספר השותפים הרבים ליחסיהם הכביכול זוגיים. התברר עד כמה איננה מדברת על "זוג" אלא על מבנה חברתי מורכב ועדין. התברר שהשיקולים ב"ניהול" הזוגיות רחבים יותר מאשר שניהם, כאילו ששניים אינם מספיק כדי לסבך כל סיטואציה. ובתמונה מורכבת שכזו קשה ביותר לראות מוצא מן הסבך.

 

"אז מה לעשות?" שאלה שולי בדחיפות.

"המומחה עם כל הניסיון והידע. מה עלי לעשות?" המשיכה.

"אני רוצה לרצות בו. אני רוצה לאהוב את בעלי כפי שאני עוד זוכרת שאהבתי. אני רוצה לעורר את תשוקתי הכבויה אליו, למגעו, לחדירתו, למעורבותו."

לרגע חשתי כרופא בחדר טראומה במיון של בית החולים הנדרש לאבחון: באם מונח לפניו מקרה של מוות – אין פתרון, אין הצלה, אין תקווה, אין תחיית המתים. או באם מונח לפניו מקרה של גסיסה ואו אז ישנן  שתי אפשרויות: האחת, תחזוקה ושימור עד הסוף; השנייה, מוות מהיר מתוך רחמים. אך אם מונח לפניו מקרה של שינה עמוקה/תרדמת – יתכן ונסיך על הסוס הלבן, עקשן וסיזיפי, שינער ו/או ינשק, עשוי להעיר מהתרדמת. המומחה אמור לדעת בוודאות! אבל אז יש להיזהר מפסיאודו-רפואה, מרפואת כשפים-כזבים שהרי את האבחון הוודאי באם מדובר במוות, גסיסה או תרדמת ניתן לבצע רק בדיעבד, רק לאחר שתתבצע ההתערבות הטיפולית.

האם נסיכים על סוסים לבנים, עיקשים וסיזיפיים יש רק באגדות בהן תמיד מתעוררת לה הנסיכה צעירה, רעננה, תשוקתית ונלהבת????  האם הניסיון לעורר את הזוגיות מהתרדמת העמוקה היא הקרבה? האם להמשיך לישון תוך שימור התשוקה הנערית בתקווה שיבוא הנסיך העקשן ויעשה מעשה, זוהי הקרבה? האם הפנטזיה היא ההקרבה? או מימוש הפנטזיה הוא הקרבה? או וויתור על הפנטזיה הוא הקרבה?

שאלות ישירות שכאלה אינן בגדר הנדיר בשיחות טיפוליות, במיוחד כאשר המטופל נמצא במצוקה נפשית גוברת. הציפייה לתשובה האולטימטיבית, זו שתציל מן המצוקה מובנת בקונטקסט מקצועי טיפולי. יש בה ביטוי לחוסר האונים. לא בהכרח חוסר אונים שנובע מאין אופציות לפיתרון, אלא פעמים רבות חוסר האונים אל מול האופציות לפיתרון שאינן קלות. הקונפליקט שבין הימנעות מכל שינוי לבין בחירה באחת האופציות לשינוי שתפגע בקיים, במה שרגילים אליו, במסגרת המסוככת ומגינה.

למרות היכרותי העמוקה עם שאלות מן הסוג הזה, לא אוכל לומר שהתרגלתי אליהן. יש בהן הזמנה לעצה שלרוב אינה מספקת ואף מעוררת התנגדות. לעיתים מתברר שכל הענות מצידי לשאלות פיתרון מעוררת התנגדות בין אם אני מציע פיתרון מסוים או פורש מגוון אופציות פיתרון. התגובתיות השלילית להיענות לבקשת עצה מבטלת כביכול את הכנות שבשאלה או בהזמנה לדיאלוג של פיתרונות. כאילו האדם אינו באמת מעוניין בדעתי המושכלת או בטווח של אפשרויות ואולי אפילו מעדיף להישאר בעמדת האין-מעשה. לא משום כוונה של שלילה מצידו. ייתכן ששאלות אלו הן רק ביטוי למצוקה ולא בקשה אמיתית לעצה. מעין שאלה פנימית חסרת מטרה אופרטיבית-פרקטית.

עם זאת, לעיתים האדם המטופל חסום או תקוע מחשבתית. מחשבותיו בעת מצוקה מעגליות עד כי אינו רואה באמת את אפשרויות הבחירה שלו. ואז יש אולי מקום לדיון ענייני הכולל סקירת האופציות האפשריות רק בכדי לפרוץ את החסימה המנטאלית.

רצון רומנטי-תשוקתי אי אפשר לעורר חשבתי לעצמי. חשבתי גם שזו תהיה אמירה קשה לעיכול עבור שולי במצבה היום. יש בה ניפוץ של פנטזיה רומנטית שכל כך מקובלת באווירת הניו-אייג' שחדרה אף לפסיכולוגיה הפוסט מודרנית של הפסיכולוגיה של הזוגיות. מעין אמונה דתית בעוצמתו של כוח הרצון, כאילו אין תהליכים ביולוגיים או סכמות מנטליות עתיקות המושרשות עמוק באישיות ובדפוסי התפיסה והחשיבה של כל אחד מאיתנו.

עם חשש מה מצידי אמרתי לשולי שאפשר לפנות לפיתרון הטכני. הבחנתי בזיק של סקרנות חשדנית במבטה. כאילו כבר פסלה את שעומד להיאמר אבל השאירה פתח של סקרנות ספקנית.

אם נמשיך מהאמירות הקודמות לגבי משמעות המבנה החברתי הכי רווח בתרבות, דהיינו מסגרת הנישואין נוכל להסתכל על המתרחש במסגרת זו באופן רציונאלי יותר, רומנטי-רגשי פחות.

"את מתארת את מצוקתך הנובעת מכך, שאינך רוצה להרוס מבנה חברתי – ארגון שנקרא משפחה וזוגיות. אינך רוצה, לא כי את משתוקקת ומתרגשת משייכותך למבנה זה, אלא מטעמים רבים אחרים, חלקם תרבותיים, חלקם אינטרסים כלכליים ומשפחתיים, וחלקם מורכבים אף יותר. אז את רוצה את המסגרת, שאינך, באמת אותנטית רגשית-רומנטית, רוצהבה. כך שאולי עלייך לצאת ממרחב האותנטיות הרומנטית-רגשית, ולשייט במרחב של אותנטיות חברתית-קולקטיבית-רציונאלית. ייתכן, שזה יעביר אותך למושגים טכניים של התנהגות המתאימה למטרה, באם המטרה תוגדר באופן שמאפשר זאת.

קיימת בכך הקרבה מסוימת של האני האותנטי-רגשי, דחפי, משתוקק. יש בכך חווית אובדן של התמימות הרומנטית, אובדן של הפנטזיה של האיחוד הטוטאלי-אולטימטיבי של שניים לאחד.

זו הקרבה אמיתית של חלק מאוד משמעותי בחוויתנו, לשם חיזוק ושימור חלקים אחרים בהווייתנו הקיומית, המותווים ע"י התרבות, החברה, ואף הביולוגיה.[2]ידוע לי, שאין בכך חוויה של הריגוש המוכר לך. ריגוש, שוודאי יש לו יסודות ביולוגיים עמוקים, הטבועים בנבכי נפשנו בדרך של DNA, אולם יש לו גם יסודות תרבותיים עתיקים, כגון; בספרות רומנטית מסוג "רומיאו ויוליה". עם זאת, ייתכן ותמצאי ריגוש מסוג אחר, שאולי יאכזב אותך בעוצמתו הפחותה, או בגווניו השונים ממה שהורגלת לו. ריגוש ברמה הקולקטיבית, כמו הריגוש של שותפות עמוקה ומחויבת, ברובד חברתי משמעותי, המושתת על מבנה של דיאדות. ריגוש של הקרבת האני האישי ותשוקתך הביולוגית והרומנטית המסורתית, בעבור ריגוש של האני הקולקטיבי, הסדר החברתי, ההיגיון והאין חרדה, שבמבנה החברתי המשומר בקנאות דתית, עד כדי התעלות דתית."

ניכר היה בהבעת פניה של שולי, שהרעיון אותו ביטאתי, מאוד הפתיע אותה. לרגע אף חשבה, שאני נוקט בפסיכולוגיה הפוכה, פסיכולוגיה של העצמת הלא רלבנטי.

בהצעתי לא היה הפיתוי המקובל של הפסיכולוגיה המגויסת הפוסט מודרנית. הפסיכולוגיה, שלמרבית ההפתעה, דורשת באמצעות שימוש בטיעונים אינדיבידואליסטים כגון אותנטיות, אינטימיות, ובחירה חופשית, לשימור מבנים חברתיים כגון נישואין.

לא בכדי, מתקשה מאוד הגישה הפסיכולוגית המגויסת, לספק את הסחורה של "החייאת התשוקה שגועה" בין בני זוג. הניסיון העקר לעודד זוגיות באופן אינדיבידואליסטי נשמע מאוד פרדוכסלי. מבנה חברתי אינו מתקיים באופן אינדיבידואליסטי, וכל העצמה פרטנית מסוג של אותנטיות אישית קיומית וחופש הבחירה האישי ללא התחשבות במסגרת החברתית, מקשה עוד יותר על קיומו של הרובד החברתי.

דיבורה של שולי החזיר אותי מן הניתוח-דיאלוג במוחי, אל החוויה הממשית-אישית שלה.

"איני חושבת שדברייך ממש עוזרים לי. חזרנו עכשיו מן החופשה החצי שנתית בטוסקנה המקסימה. החופשה הפעם החמירה את המצב בינינו עוד יותר. הוא (בעלה) עוד לא יודע על כך, כי לא סיפרתי לו. הוא לא יודע כלל איך הרגשתי, וכמה קשה היה לי איתו כל החופשה. לכאורה החופשה הייתה נהדרת אבל בתוכי געשתי. אני חושבת שאולי הוא כן הרגיש משהו מן המתח בינינו. אבל הוא כבר מתכנן את החופשה הבאה. כנראה, שבכל זאת, הוא לא ממש שם לב למתח. זה בכלל מעצבן אותי. הוא כזה לא רגיש, ממש מעצבן."

כאן המשיכה שולי לתאר בפנקסנות מאורגנת להפליא את סך הנקודות השחורות שצבר בן-זוגה בכל השנים האחרונות. סיכום שלילי זה, גם אם סוטה במשהו מן הדיון עד כה, תורם בהכרח את חלקו לקושי הכללי של שולי בנישואיה.

מאחר ופגישתנו עמדה להסתיים, חשבתי על דרך קלילה ויצירתית לשתף את שולי במחשבותיי על הפנקסנות המקצועית הזו,באופן, שיהיה רלבנטי לשיחתנו, ואף יאפשר עיסוק בו בפגישה הבאה. לעיתים, אני נדרש לסיפורים מן הסוג הזה, בכדי ליצור תנועה יצירתית לפתיחת פקק התקיעות של דפוסים מחשבתיים.

סיפורי לשולי:

"אמא" מבקשת מסתו, בת העשר, לעזור לה בסחיבת שקיות מהאוטו הביתה. לכאורה בקשת עזרה פעוטה, אשר אינה דורשת הרבה זמן ומאמץ. להזכירך, "אמא", היא האדם שסתיו נזקקת לו ביותר ותמשיך להזדקק לו גם בשנים הקרובות. "אמא", היא גם האדם המוכר והקרוב ביותר לסתו הקיים על פני כדור הארץ, לעת עתה לפחות.

את הבקשה, או אפשר לומר, בקשונת, הציבה "אמא" לסתו, בדיוק ברגע בו התרכזה סתיו בתוכנית טלוויזיה, או במשחק במחשב, או תכננה ללכת לחברתה לצופים. להזכירכם, סתיו היא ילדה פעילה ועסוקה. תמיד כש"אמא" זקוקה ומבקשת משהו, יש להניח, שסתיו תהיה עסוקה בפעילות חשובה כלשהי. 

תגובתה המיידית של סתיו היא: "אני לא יכולה עכשיו", או "אווווף", או "עוד מעט", או "למה אני?", או "לא בא לי" וכד'....

אם תעמוד "אמא" על שלה, יפרוץ ויכוח, או ש"אמא" תזכה לראות את פני המלאך של בתה, מתעוותים לבלי הכר בהבעת דחייה/בוז/מסכנות/גועל/שאט נפש.

אם סתיו אכן תתפנה למספר דקות מעיסוקיה החשובים, או אז, צפוי לנו התרחיש הבא: סתיו תוציא את פנקסה השחור, עב הכרס, בו נרשמות כל האמירות/דרישות/טעויות ש"אמא" עושה במשך השנים. אירוע זה יכנס לרשימה, לבל ישכח, על מנת שתוכל סתיו לשלוף אותו, ולעשות בו שימוש בחיסול חשבונות עתידי עם אמה.

למרות היענותה של סתיו, היא תסבול עד עמקי נשמתה, ותוך כדי נשיאת השקיות מהאוטו הביתה, תרחם על עצמה עד מאד, תרגיש מנוצלת, כועסת, עצבנית ודפוקה.

והנה ההפתעה בסיפור;

אותה סתיו, ילדה מתוקה, מקסימה, צחקנית וחברותית, יצאה כעבור מספר דקות מהבית, בדרכה לצופים. לא הספיקה סתיו לעבור, אלא מרחק קצר ביותר, והנה היא נתקלת  ב"אמא בלתי מוכרת", שגם היא, כמו "אמא",  עברה בדרכה הביתה בסופר לקנות מעט מצרכים. רצה המקרה,  ושקית אחת הייתה פגומה. תוך כדי הליכה, בזמן נשיאת השקיות, נקרעה  השקית מעצמה, וכל תוכנה נפל  והתפזר על המדרכה. ה"מלאך המושיע" של אותה "אמא בלתי מוכרת", ניצב על המדרכה, בדיוק לידה, בדמותה של .... סתיו, כולה נופת צופים (אולי כי היא בצופים???). מייד התנדבה סתיו, ומיהרה להגיש עזרה ל"אמא בלתי מוכרת" וכולה סבלנות, מתיקות, חיוניות וטוב לב.

אכן, לא עיוותי פנים, לא ויכוח, לא מסכנות, לא רחמים עצמיים, לא חיפזון, שום זכר מאותה "מפלצת" קטנה, עצבנית, חסרת התחשבות, קורבנית, מסכנה וכועסת. שום זכר, כלום!!!

ו"אמא" לעולם לא "תדע" את מה ש"אמא בלתי מוכרת" יודעת.

 

וסתו תגדל ותתאהב באביב, ואביב מצידו יתאהב בסתיו, שהיא נהדרת ופעילה, וחברותית ומלאכית, כפי שאמרנו.

ככל שהאהבה תפרח ותתקיים, כך יגלה אביב שסתיו אינה פראיירית!  שיש לה רצונות משלה, ודעות משלה, והיא סקרנית ומתעניינת בסוגיות חשובות כמו:  למה אתה מבקש? ובשביל מה אתה צריך? אתה לא יכול לבד? איך הייתי?....

ככל שסתיו ואביב ילכו ויתקרבו, כך יתקשו יותר ויותר להעניק זה לזו עזרה ללא תמורה, ללא סיבה טובה ומוצדקת, ללא דחייה, ללא תחושת קורבנות. עכשיו גם לאביב יש דפים מצטברים והולכים בפנקס השחור של סתיו. כי מיד כשהבינה סתיו, שהעסק הוא "רציני" כמו שאומרים, ואביב "זה זה!", היא הקציבה לו מקום של כבוד בפנקס השחור השמור אך ורק לאנשים הקרובים והחשובים באמת.

וככל שסתיו ואביב יכירו זה את זו טוב יותר ויזדקקו זה לזו יותר ויותר, כל ויתור או התחשבות, כל עזרה או הענות לבקשתו של האחר יקבלו כובד של הקרבה אישית.

 

וסתו ואביב יולידו את  שקד, וסתו תהפוך היא עצמה לאם. ויום אחד היא תלך לסופר ו....נכון....גם היא תזכה לראות את פני המלאך היפות של שקד, מתעוותים לנגד עיניה, ושקד תלך לצופים ובדרך תתקל ב"אמא בלתי מוכרת"..............

 

 "הקרבה" היא שם-פועל. מקפלת בתוכה פעולה מתוך כוונה, ידיעה, החלטה. הקרבה היא אקטיבית.

הרי טבועה בנו, בני האדם, יכולת הנתינה הטוטאלית. לא מעט אנשים הקריבו את חייהם למען הצלת חיי אדם אחר ולו גם הזר ביותר.

אז מדוע "הקרבה" לאדם קרוב, קשה לנו יותר? מדוע לעיתים, נתינה, ואפילו פשוטה ממש, עזרה והתמסרות לאדם קרוב/מוכר/חשוב, נוטעת בנו רגשות קורבניים? מדוע מאדם קרוב אנחנו מצפים לתמורה/תודה/הערכה... ואילו לאדם רחוק או זר לגמרי, אנחנו מוכנים להקריב לעיתים אפילו את חיינו, מבלי לרצות/לצפות/להזדקק לתמורה כלשהי?

התשובה כנראה קשורה מאוד לקונטקסט.

 

היה לי ברור, שבשלב זה, שולי תאלץ לפסוע עוד זמן רב, בדילמה הקשה של חייה. לתהות לגבי מקומה ותפקידה של מסגרת הנישואין בחייה. והיא תאלץ להגדיר לעצמה, את מידת ההקרבה לה תהיה מוכנה ומסוגלת בכל ההיבטים.

במציאות חברתית, הקרבה חייבת להתרחש!

השאלה היא; הקרבתו של מי, של מה, ובאיזה הקשר.

לפחות בשאלה זו עוד נותר לה שריד של "חופש בחירה" – כמובן...לא "חופש הבחירה" לו מייחלת שולי, מאחר וכל "בחירה חופשית" שתעשה, לא תהיה חופשית מסבל ההקרבה שלה עצמה, או של אחרים, או של מסגרת הנישואין, או של המבנה החברתי.

 

ואולי לשיפור קל של יחסנו לעניין ההקרבה נאמר שאם השגת לך מקום של כבוד בפנקס השחור - סימן שצפויות לך שנים של תחושת הקרבה-קירבה.

אם אתה מרגיש שאתה "מקריב" דברים יקרי ערך, זה סימן שהשגת לך מקום של כבוד בפנקסם השחור של אוהביך-אהוביך והחברה בה אתה מתקיים.

 

No idea can succeed except at the expense of sacrifice; no one ever escapes without enduring strain from the struggle of life. 
Ernest Renan (1823 - 1892) French philosopher, historian, scholar