החיים של רווית! – החיים של כולנו?

 

 

 

"נמאס לי כבר מהמלחמה הזו עם העולם."

כך פתחה רווית את פגישתנו הראשונה. רמת הזעם שפרצה ממנה הותירה אותי נבוך למספר שניות עד שהמשיכה. בשניות מעטות אלו נדרכתי לקראת הבאות, עם חשש מה. לא מפני שאיני מורגל בביטויים רגשיים עוצמתיים, שליליים כמו גם חיוביים, אלא משום שניסיוני לימדני שלכל אחד ואחת יש את חותם הביטוי הרגשי שלו. כך שכעס, זעם, קנאה, תשוקה, חיבה נחווים באופן שונה מאדם לאדם. כותרת הרגש דומה, מאפייני הרגש דומים, אבל האדם אחר ועל כן החוויה שונה.

"המלחמה הזו עם כל העולם מערערת אותי," המשיכה.

"אני מרגישה שאני כל הזמן נלחמת להיות אני ואז בכלל מאבדת את הפוקוס של מה אני ומי אני. לכל אחד יש מה לומר לגבי מי שאני אמורה להיות ומה שאני אמורה לעשות, איך שאני אמורה לחיות, איך שאני צריכה לקבל החלטות, על מה עליי לוותר, מה עליי לאהוב, עם מי עליי להיות ועם מי לא. כאילו שהצטבר איזשהו ידע עולמי שגיבש חוברת של הוראות הפעלה 'חייה של רווית'. לכל אחד יש דעה לגבי כל ניואנס בחיי; בן זוג, קריירה, השכלה, סגנון חיים, רמת חיים, שלא לדבר על מיניות."

לאחר הפסקה קצרה סיכמה במשפט "מה החוצפה הזו, שמכריחה אותי, או לשתף פעולה, או להתנגד, תוך כדי שאני צריכה להרגיש אשמה, להצטדק, להתקומם, למרוד?!"

  ניכר היה שרווית השקיעה מחשבה רבה תוך כדי סערת רגשותיה. אפילו הצליחה לחשוב על הדרמה הקיומית היומיומית המתרחשת בחיכוך של אדם וחברה. הבנתי שהיא מזמינה אותי למסע דיאלוגי פילוסופי-אידאולוגי-פסיכולוגי, שאכן יש בו הרבה מן המטריד. מסע שאינו יכול באמת להוביל ל"פתרון", שבאופן מסוכן הפסיכותרפיה נתפסת כמבטיחה למטופליה. בפנייתה ייצגה למעשה את כולנו, בהתמודדותנו הקבועה והבנאלית  עם החיים החברתיים.

מעט חששתי ומעט הצטערתי על כך שלא אוכל "לפתור" את מצוקתה. לכל היותר תוכל רווית לחוש הקלות זמניות תוך כדי הדיאלוג עמי, ואולי תוכל ללמוד להבין את עוצמת החיכוך של קיומה, מה שהיא קוראת "אני" בתוך המבנים החברתיים.

לרגע הופיע בתודעתי הדימוי של כדור קטן, כמו גרעין אטום, הנמצא בתנועה רב כיוונית אבל סביב ציר קבוע, והוא נתון בתוך כדור גדול שגם הוא נע באופן עצמאי. כך ששני הכדורים נעים באותו זמן. רוב הזמן הם נעים בכיוונים שונים ולעתים, דווקא הנדירות, תנועתם מסונכרנת/תואמת, ואז לא נוצר חיכוך ביניהם. אבל רוב הזמן החיכוך קיים כי הם לא מסונכרנים בתנועתם. ואז, עוצמת החיכוך משתנה בהתאם להבדלים בכיוון ובמהירות תנועתם. הכדור הקטן הוא ה"אני" והגדול הוא החברה/התרבות. את הזמן הזה, שבו דמיינתי  את חיכוך הכדורים, רווית ניצלה להרגעת הסערה הפנימית שעמה נכנסה לחדר.

תיארתי לעצמי, שמחשבותיה אינן פילוסופיות גרידא, אלא נובעות מתוך אירועים עכשוויים בחייה, או קשורות אליהם. יכולתה להתבונן על חווייתה המנטלית הרשימה אותי. חוויה שכוללת מחשבה ורגש. הרשימה אותי יכולתה לחשוב על החוויה באופן פילוסופי-אינטלקטואלי, לתהות, להיות מודעת למה שעובר עליה, ולשאול את עצמה שאלות. אף יותר מכך, יכולתה גרמה לי לסקרנות ורצון להכנס לדיאלוג עמה.

דבריה הבאים בכל זאת הפתיעו אותי.

"אני בת 39, נשואה 14 שנים ואם לשני ילדים, טליה בת ה-12 ודור בן ה-10. אני עובדת במשרה מלאה כמנהלת משאבי אנוש בחברת היי-טק ויש לי תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני. יש לי חיים כאילו מושלמים. וכן, יש לי גם מאהב. ולא! אני לא רוצה לוותר עליו ולא רוצה להתגרש!

לגמרי מושלם, לא?!"

  את המשפט האחרון אמרה בהומור ציני.

  משפטה האחרון תפס אותי מעט לא מוכן. בדרך כלל גילוי הפרט הזה מגיע לאחר זמן מה של היכרות. לאנשים קשה עם וידויים מן הסוג הזה. לעתים הם אפילו לא חושבים שיש להיבט זה בחייהם השפעה משמעותית, אם לא מכריעה, על חווייתם המנטלית היום יומית.

"אני לא רוצה להתנצל על כלום אבל אני מוצאת את עצמי מרגישה אשמה ומתגוננת ומאוימת. אני כועסת על עצמי שאני כזאת, שאני חייה חיים כפולים, שאני חלשה בכך שאני נותנת לדחפים שלי לנצח, שאני הורסת את משפחתי. אבל מצד שני, מרגיז אותי שאני מרגישה כך כי באותו זמן אני חושבת שאני כן בסדר. שאני בסך הכול רוצה לחוות דברים שכבר לא קיימים בנישואיי, שבכך שאני חווה חוויות רגשיות ומיניות נהדרות אני דווקא שומרת על משפחתי ועל הסדר החברתי. אני חווה כל הזמן גם וגם. אני אולי משתגעת. אני לא מבינה איך הגעתי להיות כזו. זו לא אני. אני חושבת שרציתי בכלל חיים אחרים למרות שאיני זוכרת את עצמי מתכננת את חיי. ואולי בכך טעיתי, בכך שלא תכננתי את חיי. גם על כך מבקרים אותי. אני כבר לא יודעת אם להרגיש נוח או לא נוח עם חיי. לפעמים אני כבר לא מבינה מי אני; לרגע אם ילדיי וזוגתו המחויבת של בעלי, ולרגעים אני מנותקת לגמרי מהסצנה הזו בחוויה ’מוטרפת‛ במונחים חברתיים, חוויה תשוקתית מדהימה עם גבר אחר. אני מבולבלת, בלשון המעטה."

"אתה חושב שאני משוגעת?" שאלה אותי לאחר הפוגה קצרה.

  דבריה האחרונים התחברו אצלי עם המושג דיאלקטיקה, שבהגדרה היבשה מוגדר כהשקפה פילוסופית הרואה את תהליך ההתפתחות בעולם הרוח או החומר בדרך של ניגודים (תזה ואנטי תזה), ומאבק בדרך הדרגתית או מהפכנית, עד שנוצרת אחדות הניגודים (סינתזה).

לעתים קרובות מדי אנו מאמינים שהאחדות, או האיחוד הם הדבר השכיח. אני קורא לכך; האמונה "שיש אלוהים" שקיים "האחד".

  לעתים קרובות מדי אנו מאמינים שיש דבר אחד שאנו צריכים לדעת, לאהוב, להחליט, לחיות על פיו. שיש את הדבר האחד הנכון האולטימטיבי, המוחלט.

  לעתים קרובות מדי אנו חושבים שאנו אמורים להרגיש ולרצות לעשות את "הדבר הנכון" שאני קורא לו; "השכיח החברתי".

  אמונות מהסוג הזה שהן למעשה "אנטי-דיאלקטיות" גורמות לנו גם לחשוב על עצמנו באופן יחידני, כאילו "אני" מתקיים/קיים בחלל ריק, במנותק מאחרים, מחברה, מתרבות ואז להתבלבל לגבי מי שאנו.

הופתעתי משהו מהמהירות שבה משפטיה האחרונים של רווית הזכירו לי מחשבות בכיוון קצת אחר. מחשבות בקשר להרצאה שנתתי לא מכבר באחד הקורסים שלי על כך. שם אמרתי, שחשיבתנו על עצמנו נוטה להוליכנו בדרכים פתלתלות ומבלבלות כאשר אין אנו מתייחסים לקונטקסט שבו ה"עצמנו" מתנהל. הקונטקסט הוא תמיד אירועים, לרוב חברתיים/תרבותיים. בנטייתנו, בחברה המערבית המעודדת מאוד אינדיבידואליזם, להתייחס ל"אני" שלנו מתוך ובתוך עצמנו ולא ל"אני" שלנו בקונטקסט. או אז, אנו מאבדים את הדרך להבנה של זהות עצמית או אולי נכון יהיה לומר "זהות עצמית-חברתית" בדומה לדימוי הכדורים שתיארתי קודם. בהניחנו, שאדם בתוך עצמו הוא חי, אנו זונחים מידע בעל חשיבות דרמטית להבנתנו את התנהלותנו, רגשותינו, מחשבותינו והחלטותינו. לכך מיתוספת הנחה, שאם לא מבינים אותה היטב עלולים להתבלבל מאוד. זוהי ההנחה, שמלווה את התפתחות הפסיכולוגיה לאורך שנים; הנחת הקביעות. אנו מניחים שאמנם אנו מתפתחים כל חיינו, אבל מרגע, ש"גיבשנו" את זהותנו, מתישהו בגיל ההתבגרות/בגרות מוקדמת, אין זהותנו משתנה משמעותית.

  גורם מרכזי להנחה זו הוא תפיסת העבר כקבוע. אנו מניחים, שמאחר שהעבר התרחש כבר, אזי יהיה מאוד מוזר לתפוס את העבר כמשתנה. ואם העבר אינו משתנה, והעבר תרם לעיצוב זהותנו, הרי שהמסקנה המוטעית הנובעת מכך היא, שאנו לא ממש משתנים.

  בתוך סערת המחשבות שעברו במוחי במהירות, עלה גם מושג ה"דטרמיניזם", שהפסיכולוגיה עוסקת בו רבות. מושג שבסיסו נעוץ בתפיסה, שלכל אירוע יש אירוע מקדים בסדר ליניארי, שמשפיע על האירוע המאוחר יותר. או בלשון אחרת, לכל תוצאה יש סיבה/סיבות קבועה/קבועות בעבר. הדטרמיניזם מהווה בסיס לאמונה כי החיים מתנהלים בצורה לינארית וכי כל אירוע גורם לאירוע אחר, וכי אם ידוע מצב של מערכת בזמן מסוים, ואילו כל חוקי הטבע היו ידועים, ניתן היה לחזות את מהלך האירועים עד קץ הדורות. רבי עקיבא נדרש, באופן כלשהו, לנושא בהטביעו את האמירה; "הכול צפוי......." אבל כאן הוא הוסיף "......והרשות נתונה!"

  הבנתנו הולכת ומתרחבת. ואם נתייחס למשל להיבטים בתיאוריית הקוואנטים, הנוגעת לעקרון אי הוודאות, נוכל לשער, שנכון שהעבר אינו נפרד מן ההווה, ולפיכך אינו נפרד מן העתיד, אך הקשר בין העבר לעתיד אינו באמת דטרמיניסטי.

  אולי בעצם העבר אינו עומד בפני עצמו, לפיכך אינו קבוע ואינו קובע את העתיד.

  ואולי אין כלל עבר כיחידת זמן נפרדת. ואז, מי שהייתי הוא בוודאי חלק ממי שאני בהווה ואהיה בעתיד. אולם העבר עצמו משתנה בהווה, והעבר ישתנה גם בעתיד מעצם כך שאני זוכר את העבר אחרת, שאני חושב עליו דברים אחרים. יש משהו הגיוני בכך, שהאופן שבו אדם תופס את עברו היום, אינו דומה לאופן שבו תפס את עברו לפני מספר שנים. האם זה שינה את העבר האישי שלו? אני טוען שכן. העבר, במובן האישי חסר משמעות אישית ללא התפיסה של האדם את עברו ברגע נתון. ואז, הקביעה – אני מי שאני –נכונה, אבל מוגבלת לזמן, ובוודאי מוגבלת לקונטקסט.

  נזכרתי בהקשר זה באמירה של המשוררת האמריקאית, אן סקסטון:

 "It doesn't matter who my father was; it matters who I remember he was."

קונספט מוזר – העבר המשתנה.

  רווית שמה לב שמתרחש משהו במוחי. היא שמה לב שאני שותק, שהיא שותקת. מין רגע של התכנסות פנימית משותפת. וכל זה קרה לאחר שאלת פקפוקה בשפיותה.

"אז מה לא בסדר אצלי?" שאלה רווית.

"איך אני חוזרת לעצמי?" שאלה.

"איך אקבל את ההחלטה הנכונה של מה לעשות? כיצד להתנהג? חברה קרובה שלי אפילו כועסת עליי על איך שאני חיה. על איך שאני מתנהלת. כך גם בעלי, כך גם המאהב שלי, כך גם הוריי, כך גם מרצים שונים שלימדוני על אישיות ואהבה, הורות וזוגיות, נישואין וקבלת החלטות. אני לא מבינה איך למרות שאיני אישה דתית אני כל הזמן מוצפת רגשות אשם לגביי חיי. מה אני צריכה לעשות?"

  כמעט שנסחפתי בקלות יתרה לשווק לה מגוון קלישאות, שחלקן אפילו מוגדרות כטיפוליות, כדי להפיס את מוחה, להרגיעה, להצילה ממצוקת המתח הדיאלקטי. אבל, בבהירות רגעית, ובמיוחד מאחר שידעתי, שלדיאלוג שלנו יהיה המשך, אמרתי לה:

  "לא ניתן לחיות את חייך על פי מרשם של ’עשי או אל תעשי‘. במיוחד לנוכח היותך לא דתיה בשום הבט. מארג החיים מגוון ונמצא בהתהוות בכל רגע נתון. המפגש של מחשבותייך ורגשותייך עם חברה, תרבות, מבנים חברתיים ונורמות התנהגות הוא מפגש של חיכוך מתמיד היוצר מתח. אנו כמהים להפחתת המתח הזה. הכמיהה הזו מתבטאת בשאלתך לגבי מה עלייך לעשות. לפני הכול, הייתי אומר שעלייך להבין. להבין את מהות החיכוך ואת השפעתו עלייך."

 

"Committing yourself is a way of finding out who you are. A man finds his identity by identifying. A man's identity is not best thought of as the way in which he is separated from his fellows but the way in which he is united with them.

 "

Robert Terwilliger