עלבון היופי

 

 

ישבתי במרחק קצר ממנה, היא נשענה על הדלפק, ממתינה למשקה שהזמינה. איני יודע מדוע התמקדתי בה. כנראה בשל המראה המיוחד. תווי פנים יוצאי דופן, שללא ספק יכולים למשוך תשומת לב של כל אדם, גבר או אישה. עיניה הגדולות, שעוצבו כאילו על ידי סתת אומן במומחיות יוצאת דופן. למרות התאורה החלשה ואפופת ההילה, תאורת פאבים מוכרת, יכולתי להעריך גם את מבנה גופה הכללי. מבנה שלא הותיר מקום לספק רב, מן הסוג שאומר "אתה מקבל את מה שאתה רואה". אפילו תנוחת גופה ותנועותיה הן מן הסוג שמותיר רושם מידי. הדרך שבה החזיקה את הסיגריה בקצות אצבעותיה של ידה השמאלית, והאופן שבו קירבה את כוס המשקה המעודנת אל פיה. ישבתי מספיק קרוב כך שיכולתי אפילו להבחין בתנועת הבליעה של המשקה הזורם בגרונה. שיערה המתולתל והארוך והאופן בו בחרה לעצב אותו הביע דבר מה שלא יכולתי לזהותו מיד אך גם לא להתעלם ממנו. נוכחותה בלטה כמו הילת אנרגיה שממקדת תשומת לב ללא יכולת להתנתק, להסיר מבט, להפסיק לבהות. אני זוכר שאמרתי לעצמי: "הפסק לנעוץ מבט, היא תקלוט אותך". אבל, ללא הצלחה. ללא ספק, הכול בלט בה!

יכולתי להמשיך ולפרט את התרשמותי מאחר שנמשכתי מאוד לכל פרט בה. אבל אולי מה שחשוב הוא המסקנה שאותה אני יכול לבטא היום באותה ודאות שביטאתי לעצמי, ולחבר שישב עמי, כבר אז. מסקנה שהובילה אותי לסיעור מוחין מסעיר: היא מכוערת! 

משום מה אני בוש באמירה זו, למרות שאתם הייתם מגיעים ללא ספק לאותה מסקנה. איני יודע מדוע אני מרגיש בושה באמירה זו, שהרי השיפוט כאן אינו סובייקטיבי באמת. אני בסך הכול כמוכם, עבד לאותם ערכים אסתטיים. ערכים, שהם תוצאה של נוסחה מורכבת ומציקה, ביולוגיה + סביבה. מה שמוזר עוד יותר הוא שאני בוש אף יותר מכך שנמשכתי אליה ואהבתיה עד כלות. משיכה ואהבה, שעצמתן זכורה לי כל כך עד שברור לי, שלא מדובר רק בזיכרון מאולץ ומתרצה, משום שאני חש אותה בכל גופי ברגעים שונים מאז. אני בוש בכך שחשקתי מי שהייתה מכוערת בעיניי, בעיני הסביבה, ואף בעיני עצמה כפי שגיליתי בהמשך, ואהבתי אותה. כאילו מפחיתה תשוקתי ואהבתי אליה מכבודי אף כי הקשר בינינו היה מדהים, והעניק לי חוויה רגשית וגופנית, שמאז פרידתנו לא הצלחתי לחוש שוב עם אף אחת.

ככל שאני חושב על כך אני מגלה, שאני אף בוש מבושתי זו, שכן בכך פוגע אני בה ובחוויה הראויה שהייתה לנו. אני בוש מהבושה שהציפתני בכל פעם שיצאתי עמה בחברה. חששתי שמא יראו את כיעורה ויפחיתו מכבודי. אני בוש מבושתי, שכן אני מודע לכך, שבושתי נובעת מכניעתי הקלה לתכתיב הביולוגי-חברתי שהרגשתי. הרי בבושתי זו אני מודה, שאני ככל האדם, לא שולט בתהליכי נפשי. גם במשיכתי אליה וגם בראייתי את כיעורה מצויים חטאיי או מאפייני חולשותיי. אני חייב להודות ב"עליבותי" האנושית. 

סוקרטס היטיב לבטא את תחושותיי לגביי חשיבותו ועצמתו של המשתנה הזה לו אנו קוראים יופי. הוא טען לטירניות של היופי - ביטוי בוטה ללא ספק ואולי אפילו מבטא כעס כלשהו או לפחות תסכול אל מול האקסיומה המנטלית הזו - היופי מנצח. למזלי, גם ברגעים אלו, אני צופה בבדיחות-מה בניסיון של בני האדם למזער את השפעתו, ואלי אפילו שליטתו של הטבע על התנהגותם. לצורך כך מגייסים מומחים מכל מיני תחומים את מיטב המוחות כדי לפתח תאוריות מסובכות, שיצליחו לקעקע אמיתות טבעיות, משום שאמיתות אלו אינן עולות בקנה אחד עם האינטלקט המוסרי. המאבק נצחי כנראה, בין מוסרי לטבעי לא נעצר בפתח הדיון על יופי. כולנו מכירים את האמירות " יופי הוא בעיני המסתכל", "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", "יופי הוא רק בעובי/עומק העור". אמירות שהן גם מעין מוסכמות חברתיות עד כדי כך שהפכו למיתוסים מקובלים שרובנו מאמינים להם ומאמצים אותם ללבנו, גם אם לעתים בקריצה. יש רבים, שיטענו שיש למיתוסים האלו הוכחות מדעיות ובוודאי רובנו התנסינו באמיתותם המקרית כאשר חווינו חווית אכזבה מאדם יפה או חוויה חיובית עם אדם פחות יפה או אף מכוער. אפילו גישתנו למחקר בתחום זה מיטיבה לבטא את ההשפעה של הפנטזיה ההומניסטית שלנו לגבי התנהגות האדם. פנטזיה הומניסטית זו, שהיא מטבעה בגדר של משאלת לב אינטלקטואלית עמוקה. מה שכנראה מזין פנטזיה זו הוא הצורך העז שיאהבו אותנו, יהיה אשר יהיה. קשה לנו לקבל את העובדה שחופש הבחירה האנושי אכן מוגבל בתחומי חיים רבים כך שאיני יכול לבחור באמת את מי שאני אוהב באופן שכלי, הגיוני, מוסרי. נכון שהדבר הרצוי הוא שכולנו נאהב, נעריך, נקבל, נשפוט לחיוב, את האחר בזכות איכויותיו האנושיות-רגשיות-אינטלקטואליות, ולא חלילה על פי המעטפת שנוטה להשתנות באכזריות במשך חיינו. ממילא גם לא השקענו מאמץ רב בקיומה כי היא מולדת בעיקרה. כחברה אנושית אל לנו לשפוט את האחר על פי ממד כל כך שטחי כעובי העור, מבלי שנצליח לתת למשתנים איכותיים העצמה לוגריתמית, במשוואה של העדפה והערכה בין-אישית. ברוח זו מנסות תאוריות חברתיות מסוימות להסביר ולהוכיח לנו, שהטבע לא מנצח אלא דווקא הסוציאליזציה. בתאוריות אלו ניכרת הציפייה, שנמצא הבדלים בין-תרבותיים בהערכת היופי ושהיופי הוא באמת בעיני המסתכל ואין לו פרמטרים אוניברסליים, ואולי אפילו שליופי אין השפעה ניכרת על כל מיני שיפוטים בין-אישיים ובחירת בני זוג. לעומתן, תאוריות אבולוציוניות, שחוקרים מסוימים בתחום מדעי ההתנהגות מזלזלים בהן, מבטאות יחס אחר לדרך התנהלות של הטבע, ובמקום לנסות להכפיף את המציאות לאידאולוגיות הומניסטיות-מוסריות, מנסות התאוריות האבולוציוניות להסביר את הפונקציונליות שבאמת הכואבת (מוסרית לפחות), שהיופי כן קובע. בבסיסן עומדת הטענה שמאפיינים מורפולוגיים כמו אלה של יופי הם מצייני בריאות, איכות, וערכים רפרדוקטיבים (יכולת ללדת צאצאים).

מפתיע ואף מאכזב לגלות במחקרים מדעיים איכותיים עד כמה ישנה הסכמה בין-תרבותית לגבי פרמטרים שונים של יופי/אסתטיקה חיצוניים. כך, שלא מדובר רק בצבע העור או השיער אלא במשתנים ממש מדידים של סימטרייה, גובה, יחסים בין ממדי גוף שונים ועוד. מפתיע ואף מאכזב לגלות עד כמה השיפוט הבין-אישי הוא לטובת האנשים היפים חיצונית כך, שהם מקבלים הרבה יותר נקודות זכות גם אם מכירים אותם מקרוב. כחוקרים, פעם קיווינו שהסיבה שהיפים מושפעים מאפקט ההילה בתוצאות המחקרים היא, שהמחקרים נעשו עם תמונות של אנשים יפים ולא שיפוט תוך כדי היכרות ומגע. אז הופיעו מחקרים חדשים ובדקו זאת וגילו שתקוותינו היו לשווא. אף קיווינו שהיפים פחות מאושרים. לצערנו לא כך הדבר. מתברר שהיופי משפיע על הדימוי העצמי, לטובה כמובן. נכון, שלא אצל כל היפים אבל אצל רובם. קיווינו שנמצא הבדלים בין מבוגרים לילדים, כך שילדים טהורים מטבעם יהיו פחות מושפעים מפרמטרים אוניברסליים של יופי חיצוני. גם תקווה זו התבדתה. אפילו קיווינו, שלפחות נמצא הבדלים בין נשים לגברים כך שנשים יבחרו בני-זוג לפי משאבים (כסף למשל, ותודו שגם זה לא נשמע יותר טוב) ולא מראה. אז קיווינו – אז מה. קיווינו, שהורים לא יעדיפו את ילדיהם היפים יותר על פני האחרים. אז קיווינו. אם לסכם במשפט קצר, לפי המחקר המעודכן יש יתרון לבעלי היופי החיצוני בהרבה היבטים. ......קשה, קשה לשמוע.

ובכל זאת, למרות ההסכמה האוניברסלית (מסוג של צרת רבים) אני עדיין מתבייש, אם כי מודה שקצת הוקל לי. הוקל לי כי אני לא חריג בתגובותיי, ממש לא. אף אחד יותר לא יוכל להטיח בפניי שאני שטחי, טיפש, עיוור, נרקיסיסט ועוד כהנה קללות קליניות שהרי גם הוא כזה למרות כל הניסיונות להכחיש זאת. 

בעודי עוסק בחשבון הנפש הזה, או נכון יותר לומר, בהלקאה עצמית סיזיפית ביותר, שהובילה אותי לעברי-פי-פחת של דימוי עצמי, חשתי בכעס גובר ממעמקי הסרעפת. מה שתמיד אומר לי שהכעס כאן מרמז על דבר מה משמעותי שעליי להתייחס אליו. משהו קרה לי. זרם תודעתי הוצף מיד בזיכרונות של בנות זוג, שהיו לי לאורך חיי. האמינו לי, שאני זוכר את כולן. להפתעתי הוצפתי אף בתמונות של חברים מהעבר ומההווה. מופע אור-קולי זה הופיע תחת הכותרת של אסתטיקה. כלומר, נעשה במוחי מבחן האסתטיקה האולטימטיבי שבדק עד כמה "בחירותיי" בבנות-זוג ובחברים עומדות בקריטריונים של יופי. מה רבה הייתה הפתעתי, ולאחר עוד רגע אכזבתי, כשגיליתי, שאת רובם לא ניתן "למדוד" על פי המדדים האוניברסליים המוכרים-מוסכמים לגבי יופי חיצוני. לרגע נבהלתי! האם אני תופס עצמי כה עלוב עד כי בחרתי בלא-ראויים? האם ביטחוני העצמי לא מרומם כפי שחשבתי, כך שבחרתי להתרועע עם היפים פחות כי אני תופס עצמי כלא יפה? מחשבה מפחידה. הרי קיים גם המשפט "אמור לי מי חבריך ואומר לך ....". עצרתי את שטף תודעתי בחריקת בלמים. עוד רגע ומצאתי עצמי בתהום, ללא רכב הצלה בטווח קריאה. הפעלתי מיד את מערכת הבקרה הפנימית הנקראת "חשיבה גבוהה - פיקוד ובקרה" וכמובן את מערכת הניווט המוחית ששקדתי על פיתוחה במשך שנים כחובב רכבי שטח. הרי לא ייתכן ששגיתי עד כדי כך בבחירותיי. בכלל, לא ייתכן שרובנו שוגים כך. הרי אנו מתחברים לאחרים רבים, שאינם עומדים בקריטריונים ההדוקים של יופי חיצוני. איכשהו אנו כנראה בוחרים על פי פרמטרים נוספים שכנראה מקנים לנו תחושה ש"מצאנו" את האדם האיכותי ביותר להיות לנו חבר/ה או בן/ת-זוג. "בחירות" אלו, כפי שתיארתי בתחילת המאמר, מתרחשות במהירות ואפילו די באוטומטיות, אך יותר מכך הן אפילו מרגשות אותנו במשך שנים רבות ואין אנו מרגישים רע עמן. אף על פי שאנו יכולים להעריך בצורה אובייקטיבית את התאמתן של בחירותינו לאידאל היופי, ולדעת בברור, שנבחרים אינם עומדים בקריטריונים. משהו כמובן לא מסתדר לי בחשיבה, שהרי אם האבולוציה הייתה הדבר המכריע אזי רובנו היינו לא מחוזרים או רצויים כלל, אלא אם כן...וזו מחשבה גאונית ומעודדת...רובנו יפים, עונים על פרמטרים של יופי גם אם הם עדיין נסתרים מעיני המדע. ייתכן מאוד שהדבר נכון אם לוקחים בחשבון שאנו מורכבים הרבה יותר ממה שניתן למדוד בכל כלי המדידה המתוחכמים שהמציא המדע.

האמת היא, שפעמים רבות גיליתי עד כמה תואמי-אידאל היופי "לא עושים לי את זה". וזאת, עוד לפני שעשיתי הערכה עמוקה לגביי איכויותיהם האישיותיות-אינטלקטואליות. וכפי שאמרתי, כאילו ישנם כוחות נוספים (בשפה המיסטית) או משתנים נוספים (בשפה המדעית) המשפיעים באופן מכריע, לא פחות מיופי, על התוצאה של בחירותינו הבין-אישיות. 

פנייתי בשלב זה לעומקה המושגי של התאוריה הפסיכואנליטית אפשרה לי לבחון היבטים נוספים של חוויית היופי. מעומק פסיכואנליטי זה נטען, בין השאר, שיופי הוא למעשה חוויית אידאליזציה שבה האובייקט (אדם או חפץ או חוויה) הנם בעלי איכויות של שלמות. בפשטות: יופי הוא ביטוי של שלמות והכמיהה ליופי היא הכמיהה לשלמות. מעניין, שכשאני נתקל במושגים כגון "אידאליזציה ושלמות" אני מיד נתקף ברעידות מנטליות ויודע שעליי להתרחק מן המקום. בכלל, למדתי להשתמש במושגים אלו כנורות אזהרה לגבי אירועים שונים. החיפוש, הנואש לעתים, של אנשים אחר המושלם, האסתטי, האידאלי, עשוי להיות כיסוי מתגונן מפניי תחושות של דימוי עצמי נמוך, דחפים הרסניים, או סערת רגשות עזה ובלתי נשלטת. החיפוש הזה אחר המושלם הוא מלאכותי ולא מציאותי ובכך גם נוגד במשהו את הטבעי. אני ישבתי במרחק קצר ממנה, היא נשענה על הדלפק, ממתינה למשקה שהזמינה. איני יודע מדוע התמקדתי בה. כנראה בשל המראה המיוחד. תווי פנים יוצאי דופן, שללא ספק יכולים למשוך תשומת לב של כל אדם, גבר או אישה. עיניה הגדולות, שעוצבו כאילו על ידי סתת אומן במומחיות יוצאת דופן. למרות התאורה החלשה ואפופת ההילה, תאורת פאבים מוכרת, יכולתי להעריך גם את מבנה גופה הכללי. מבנה שלא הותיר מקום לספק רב, מן הסוג שאומר "אתה מקבל את מה שאתה רואה". אפילו תנוחת גופה ותנועותיה הן מן הסוג שמותיר רושם מידי. הדרך שבה החזיקה את הסיגריה בקצות אצבעותיה של ידה השמאלית, והאופן שבו קירבה את כוס המשקה המעודנת אל פיה. ישבתי מספיק קרוב כך שיכולתי אפילו להבחין בתנועת הבליעה של המשקה הזורם בגרונה. שיערה המתולתל והארוך והאופן בו בחרה לעצב אותו הביע דבר מה שלא יכולתי לזהותו מיד אך גם לא להתעלם ממנו. נוכחותה בלטה כמו הילת אנרגיה שממקדת תשומת לב ללא יכולת להתנתק, להסיר מבט, להפסיק לבהות. אני זוכר שאמרתי לעצמי: "הפסק לנעוץ מבט, היא תקלוט אותך". אבל, ללא הצלחה. ללא ספק, הכול בלט בה!

יכולתי להמשיך ולפרט את התרשמותי מאחר שנמשכתי מאוד לכל פרט בה. אבל אולי מה שחשוב הוא המסקנה שאותה אני יכול לבטא היום באותה ודאות שביטאתי לעצמי, ולחבר שישב עמי, כבר אז. מסקנה שהובילה אותי לסיעור מוחין מסעיר: היא מכוערת! 

משום מה אני בוש באמירה זו, למרות שאתם הייתם מגיעים ללא ספק לאותה מסקנה. איני יודע מדוע אני מרגיש בושה באמירה זו, שהרי השיפוט כאן אינו סובייקטיבי באמת. אני בסך הכול כמוכם, עבד לאותם ערכים אסתטיים. ערכים, שהם תוצאה של נוסחה מורכבת ומציקה, ביולוגיה + סביבה. מה שמוזר עוד יותר הוא שאני בוש אף יותר מכך שנמשכתי אליה ואהבתיה עד כלות. משיכה ואהבה, שעצמתן זכורה לי כל כך עד שברור לי, שלא מדובר רק בזיכרון מאולץ ומתרצה, משום שאני חש אותה בכל גופי ברגעים שונים מאז. אני בוש בכך שחשקתי מי שהייתה מכוערת בעיניי, בעיני הסביבה, ואף בעיני עצמה כפי שגיליתי בהמשך, ואהבתי אותה. כאילו מפחיתה תשוקתי ואהבתי אליה מכבודי אף כי הקשר בינינו היה מדהים, והעניק לי חוויה רגשית וגופנית, שמאז פרידתנו לא הצלחתי לחוש שוב עם אף אחת.

ככל שאני חושב על כך אני מגלה, שאני אף בוש מבושתי זו, שכן בכך פוגע אני בה ובחוויה הראויה שהייתה לנו. אני בוש מהבושה שהציפתני בכל פעם שיצאתי עמה בחברה. חששתי שמא יראו את כיעורה ויפחיתו מכבודי. אני בוש מבושתי, שכן אני מודע לכך, שבושתי נובעת מכניעתי הקלה לתכתיב הביולוגי-חברתי שהרגשתי. הרי בבושתי זו אני מודה, שאני ככל האדם, לא שולט בתהליכי נפשי. גם במשיכתי אליה וגם בראייתי את כיעורה מצויים חטאיי או מאפייני חולשותיי. אני חייב להודות ב"עליבותי" האנושית. 

סוקרטס היטיב לבטא את תחושותיי לגביי חשיבותו ועצמתו של המשתנה הזה לו אנו קוראים יופי. הוא טען לטירניות של היופי - ביטוי בוטה ללא ספק ואולי אפילו מבטא כעס כלשהו או לפחות תסכול אל מול האקסיומה המנטלית הזו - היופי מנצח. למזלי, גם ברגעים אלו, אני צופה בבדיחות-מה בניסיון של בני האדם למזער את השפעתו, ואלי אפילו שליטתו של הטבע על התנהגותם. לצורך כך מגייסים מומחים מכל מיני תחומים את מיטב המוחות כדי לפתח תאוריות מסובכות, שיצליחו לקעקע אמיתות טבעיות, משום שאמיתות אלו אינן עולות בקנה אחד עם האינטלקט המוסרי. המאבק נצחי כנראה, בין מוסרי לטבעי לא נעצר בפתח הדיון על יופי. כולנו מכירים את האמירות " יופי הוא בעיני המסתכל", "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", "יופי הוא רק בעובי/עומק העור". אמירות שהן גם מעין מוסכמות חברתיות עד כדי כך שהפכו למיתוסים מקובלים שרובנו מאמינים להם ומאמצים אותם ללבנו, גם אם לעתים בקריצה. יש רבים, שיטענו שיש למיתוסים האלו הוכחות מדעיות ובוודאי רובנו התנסינו באמיתותם המקרית כאשר חווינו חווית אכזבה מאדם יפה או חוויה חיובית עם אדם פחות יפה או אף מכוער. אפילו גישתנו למחקר בתחום זה מיטיבה לבטא את ההשפעה של הפנטזיה ההומניסטית שלנו לגבי התנהגות האדם. פנטזיה הומניסטית זו, שהיא מטבעה בגדר של משאלת לב אינטלקטואלית עמוקה. מה שכנראה מזין פנטזיה זו הוא הצורך העז שיאהבו אותנו, יהיה אשר יהיה. קשה לנו לקבל את העובדה שחופש הבחירה האנושי אכן מוגבל בתחומי חיים רבים כך שאיני יכול לבחור באמת את מי שאני אוהב באופן שכלי, הגיוני, מוסרי. נכון שהדבר הרצוי הוא שכולנו נאהב, נעריך, נקבל, נשפוט לחיוב, את האחר בזכות איכויותיו האנושיות-רגשיות-אינטלקטואליות, ולא חלילה על פי המעטפת שנוטה להשתנות באכזריות במשך חיינו. ממילא גם לא השקענו מאמץ רב בקיומה כי היא מולדת בעיקרה. כחברה אנושית אל לנו לשפוט את האחר על פי ממד כל כך שטחי כעובי העור, מבלי שנצליח לתת למשתנים איכותיים העצמה לוגריתמית, במשוואה של העדפה והערכה בין-אישית. ברוח זו מנסות תאוריות חברתיות מסוימות להסביר ולהוכיח לנו, שהטבע לא מנצח אלא דווקא הסוציאליזציה. בתאוריות אלו ניכרת הציפייה, שנמצא הבדלים בין-תרבותיים בהערכת היופי ושהיופי הוא באמת בעיני המסתכל ואין לו פרמטרים אוניברסליים, ואולי אפילו שליופי אין השפעה ניכרת על כל מיני שיפוטים בין-אישיים ובחירת בני זוג. לעומתן, תאוריות אבולוציוניות, שחוקרים מסוימים בתחום מדעי ההתנהגות מזלזלים בהן, מבטאות יחס אחר לדרך התנהלות של הטבע, ובמקום לנסות להכפיף את המציאות לאידאולוגיות הומניסטיות-מוסריות, מנסות התאוריות האבולוציוניות להסביר את הפונקציונליות שבאמת הכואבת (מוסרית לפחות), שהיופי כן קובע. בבסיסן עומדת הטענה שמאפיינים מורפולוגיים כמו אלה של יופי הם מצייני בריאות, איכות, וערכים רפרדוקטיבים (יכולת ללדת צאצאים).

מפתיע ואף מאכזב לגלות במחקרים מדעיים איכותיים עד כמה ישנה הסכמה בין-תרבותית לגבי פרמטרים שונים של יופי/אסתטיקה חיצוניים. כך, שלא מדובר רק בצבע העור או השיער אלא במשתנים ממש מדידים של סימטרייה, גובה, יחסים בין ממדי גוף שונים ועוד. מפתיע ואף מאכזב לגלות עד כמה השיפוט הבין-אישי הוא לטובת האנשים היפים חיצונית כך, שהם מקבלים הרבה יותר נקודות זכות גם אם מכירים אותם מקרוב. כחוקרים, פעם קיווינו שהסיבה שהיפים מושפעים מאפקט ההילה בתוצאות המחקרים היא, שהמחקרים נעשו עם תמונות של אנשים יפים ולא שיפוט תוך כדי היכרות ומגע. אז הופיעו מחקרים חדשים ובדקו זאת וגילו שתקוותינו היו לשווא. אף קיווינו שהיפים פחות מאושרים. לצערנו לא כך הדבר. מתברר שהיופי משפיע על הדימוי העצמי, לטובה כמובן. נכון, שלא אצל כל היפים אבל אצל רובם. קיווינו שנמצא הבדלים בין מבוגרים לילדים, כך שילדים טהורים מטבעם יהיו פחות מושפעים מפרמטרים אוניברסליים של יופי חיצוני. גם תקווה זו התבדתה. אפילו קיווינו, שלפחות נמצא הבדלים בין נשים לגברים כך שנשים יבחרו בני-זוג לפי משאבים (כסף למשל, ותודו שגם זה לא נשמע יותר טוב) ולא מראה. אז קיווינו – אז מה. קיווינו, שהורים לא יעדיפו את ילדיהם היפים יותר על פני האחרים. אז קיווינו. אם לסכם במשפט קצר, לפי המחקר המעודכן יש יתרון לבעלי היופי החיצוני בהרבה היבטים. ......קשה, קשה לשמוע.

ובכל זאת, למרות ההסכמה האוניברסלית (מסוג של צרת רבים) אני עדיין מתבייש, אם כי מודה שקצת הוקל לי. הוקל לי כי אני לא חריג בתגובותיי, ממש לא. אף אחד יותר לא יוכל להטיח בפניי שאני שטחי, טיפש, עיוור, נרקיסיסט ועוד כהנה קללות קליניות שהרי גם הוא כזה למרות כל הניסיונות להכחיש זאת. 

בעודי עוסק בחשבון הנפש הזה, או נכון יותר לומר, בהלקאה עצמית סיזיפית ביותר, שהובילה אותי לעברי-פי-פחת של דימוי עצמי, חשתי בכעס גובר ממעמקי הסרעפת. מה שתמיד אומר לי שהכעס כאן מרמז על דבר מה משמעותי שעליי להתייחס אליו. משהו קרה לי. זרם תודעתי הוצף מיד בזיכרונות של בנות זוג, שהיו לי לאורך חיי. האמינו לי, שאני זוכר את כולן. להפתעתי הוצפתי אף בתמונות של חברים מהעבר ומההווה. מופע אור-קולי זה הופיע תחת הכותרת של אסתטיקה. כלומר, נעשה במוחי מבחן האסתטיקה האולטימטיבי שבדק עד כמה "בחירותיי" בבנות-זוג ובחברים עומדות בקריטריונים של יופי. מה רבה הייתה הפתעתי, ולאחר עוד רגע אכזבתי, כשגיליתי, שאת רובם לא ניתן "למדוד" על פי המדדים האוניברסליים המוכרים-מוסכמים לגבי יופי חיצוני. לרגע נבהלתי! האם אני תופס עצמי כה עלוב עד כי בחרתי בלא-ראויים? האם ביטחוני העצמי לא מרומם כפי שחשבתי, כך שבחרתי להתרועע עם היפים פחות כי אני תופס עצמי כלא יפה? מחשבה מפחידה. הרי קיים גם המשפט "אמור לי מי חבריך ואומר לך ....". עצרתי את שטף תודעתי בחריקת בלמים. עוד רגע ומצאתי עצמי בתהום, ללא רכב הצלה בטווח קריאה. הפעלתי מיד את מערכת הבקרה הפנימית הנקראת "חשיבה גבוהה - פיקוד ובקרה" וכמובן את מערכת הניווט המוחית ששקדתי על פיתוחה במשך שנים כחובב רכבי שטח. הרי לא ייתכן ששגיתי עד כדי כך בבחירותיי. בכלל, לא ייתכן שרובנו שוגים כך. הרי אנו מתחברים לאחרים רבים, שאינם עומדים בקריטריונים ההדוקים של יופי חיצוני. איכשהו אנו כנראה בוחרים על פי פרמטרים נוספים שכנראה מקנים לנו תחושה ש"מצאנו" את האדם האיכותי ביותר להיות לנו חבר/ה או בן/ת-זוג. "בחירות" אלו, כפי שתיארתי בתחילת המאמר, מתרחשות במהירות ואפילו די באוטומטיות, אך יותר מכך הן אפילו מרגשות אותנו במשך שנים רבות ואין אנו מרגישים רע עמן. אף על פי שאנו יכולים להעריך בצורה אובייקטיבית את התאמתן של בחירותינו לאידאל היופי, ולדעת בברור, שנבחרים אינם עומדים בקריטריונים. משהו כמובן לא מסתדר לי בחשיבה, שהרי אם האבולוציה הייתה הדבר המכריע אזי רובנו היינו לא מחוזרים או רצויים כלל, אלא אם כן...וזו מחשבה גאונית ומעודדת...רובנו יפים, עונים על פרמטרים של יופי גם אם הם עדיין נסתרים מעיני המדע. ייתכן מאוד שהדבר נכון אם לוקחים בחשבון שאנו מורכבים הרבה יותר ממה שניתן למדוד בכל כלי המדידה המתוחכמים שהמציא המדע.

האמת היא, שפעמים רבות גיליתי עד כמה תואמי-אידאל היופי "לא עושים לי את זה". וזאת, עוד לפני שעשיתי הערכה עמוקה לגביי איכויותיהם האישיותיות-אינטלקטואליות. וכפי שאמרתי, כאילו ישנם כוחות נוספים (בשפה המיסטית) או משתנים נוספים (בשפה המדעית) המשפיעים באופן מכריע, לא פחות מיופי, על התוצאה של בחירותינו הבין-אישיות. 

פנייתי בשלב זה לעומקה המושגי של התאוריה הפסיכואנליטית אפשרה לי לבחון היבטים נוספים של חוויית היופי. מעומק פסיכואנליטי זה נטען, בין השאר, שיופי הוא למעשה חוויית אידאליזציה שבה האובייקט (אדם או חפץ או חוויה) הנם בעלי איכויות של שלמות. בפשטות: יופי הוא ביטוי של שלמות והכמיהה ליופי היא הכמיהה לשלמות. מעניין, שכשאני נתקל במושגים כגון "אידאליזציה ושלמות" אני מיד נתקף ברעידות מנטליות ויודע שעליי להתרחק מן המקום. בכלל, למדתי להשתמש במושגים אלו כנורות אזהרה לגבי אירועים שונים. החיפוש, הנואש לעתים, של אנשים אחר המושלם, האסתטי, האידאלי, עשוי להיות כיסוי מתגונן מפניי תחושות של דימוי עצמי נמוך, דחפים הרסניים, או סערת רגשות עזה ובלתי נשלטת. החיפוש הזה אחר המושלם הוא מלאכותי ולא מציאותי ובכך גם נוגד במשהו את הטבעי. אני מדגיש כאן את המילה "חיפוש". למעשה אם אני מחפש דבר מה ולאורך תהליך החיפוש מתעלם מן המציאות או שלא לוקח אותה בחשבון אזי אני לא ממש חי במציאות, כלומר לא ממש חי. אותי זה מאוד מפחיד - לא לחיות. לא הפחד מפני המוות, אלא החיים בהתעלמות מהחיים עצמם. התחושה המתלווה לכך היא ריקנות שלה אני קורא מוות. אם נבחן את דרך התנהלותן של תשוקותינו לאחרים נגלה שתשוקותינו מפתיעות אותנו. התשוקה משתנה ואפיוני מושא התשוקה משתנים מפעם לפעם אלא אם כן אנו שבויים בדפוס קבוע, מאוד לא גמיש, שמגביל את הנאתנו מהיופי שברב גוניות. נגלה אף שהתשוקה אינה סרה תמיד למרותם של כללים מוכתבים גם אם אנו יודעים על כללים אלה במודע. כלומר, גם אם אני יודע שאדם פלוני ניחן/ניחנה במאפייני יופי אוניברסליים הוא עדיין עשוי "לא לעשות לי את זה". כלומר, תשוקתי לא תתעורר גם אם אוכל להבחין באסתטיקה המקובלת שבהם. ולהפך, גם כאשר אני יכול לזהות את אי התאמתו של אובייקט כלשהו לפרמטרים של שלמות אסתטית עדיין איני יכול לעצור את תשוקתי המתעוררת אליו באופן עצמי. זהו הקסם שבחיים ואולי אף היופי העמוק, האמיתי, הרלוונטי לחיים עצמם.

החלטתי לשנות קצת את האקסיומה המדעית ובכלל הבנתי שהמדע אולי לא תמיד מבין בבני אדם. לפיכך אני אצור תאוריה שבבסיסה הנחה מפתה: יפה הוא מה שיש לי תשוקה אליו ו/או אני אוהב אותו. נראה את כל המומחים שיוכיחו לי שהתאוריה הזו לא נכונה!

 

בשלב זה, אני מרגיש כבר הרבה יותר טוב. יותר מבין ופחות אשם. זה בטח מקום טוב להפסיק.